ארט נובו, שפירושו בצרפתית "אמנות חדשה", היה סגנון בינלאומי באמנות, אדריכלות ואומנויות שימושיות שהופיע בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. התפרש על פני התקופה שבין שנות ה-90 של המאה ה-19 ועד לסביבות 1910, ארט נובו מתאפיין בצורות אורגניות, קווים זורמים ודוגמאות מורכבות, ששאפו לפרוץ את גבולות הסגנונות ההיסטוריים ששלטו בתקופות הקודמות. הסגנון היווה תגובה נגד האמנות האקדמית, האקלקטיזם וההיסטוריציזם של המאה ה-19, כשהוא מדגיש חדשנות, מודרניות ואת השילוב בין האמנות לחיים היומיומיים.

 

מקורות והשפעות

 

ארט נובו הושפע ממספר תנועות ורעיונות אמנותיים, ביניהם תנועת "אומנויות ומלאכות" בבריטניה, שקראה לחזרה למלאכת יד וקישוט בתגובה לתעשייה המתפתחת. בנוסף, הסגנון שאב השראה מצורות טבעיות ומבנים, במיוחד מהקווים המתעגלים של צמחים ופרחים, כמו גם מהזרימה של מים ומהצורות המפתלות של חרקים ובעלי חיים. האמנות היפנית, ובמיוחד הדפסי האוקיו-אה, שיחקה תפקיד משמעותי בעיצוב האסתטיקה של ארט נובו עם הדגש שלה על מישורים שטוחים, קווים ברורים ודוגמאות אורגניות מסוגננות.

 

מאפיינים עיקריים

 

המאפיין המובהק של ארט נובו הוא השימוש בקווים זורמים, עקומים לעיתים קרובות המכונים "קווי שוט". קווים אלה יוצרים תחושת תנועה ודינמיות, דבר שניכר בכל דבר, החל מהאדריכלות ועיצוב הפנים ועד לתכשיטים והאמנויות הגרפיות של התקופה. הסגנון גם מדגיש אסימטריה ושימוש בחומרים חדשים, כמו ברזל, זכוכית וקרמיקה, שאפשרו עיצובים יצירתיים ומורכבים יותר.

 

באדריכלות, ארט נובו מתאפיין במבנים הכוללים צורות אורגניות, המזכירות צמחים. דוגמאות בולטות כוללות את עבודותיו של אנטוני גאודי בברצלונה, כמו קאסה בטיו והסגרדה פמיליה, כמו גם את בתי העיר של ויקטור הורטה בבריסל, המדגימים את השילוב בין מבנה לקישוט.