אורמולו – ברונזה מוזהבת: מסורת, אומנות ומורשת

הגדרה בסיסיתאורמולו (Ormolu) הוא כינוי צרפתי לטכניקת ציפוי־זהב עתיקה שבה מצפים יציקת ברונזה דקת-פירוט בשכבה דקה של זהב טהור באמצעות אמלגם כספית-זהב (מרקורי גילדינג). התוצאה – ‟ברונזה דורֶה” (Bronze Doré) – נראית כגוש זהב מוצק, אך למעשה היא מתכת חזקה וזולה יחסית, עטופה בזוהר יוקרתי ועמיד 

שורשים היסטורייםהטכניקה הופיעה בצרפת כבר בסוף המאה ה-17, אך פרחה בתקופת לואי ה-15 ולואי ה-16, אז הפכה למרכיב חובה בעיטורי רהיטים, שעונים וקנדלברות בחצר המלוכה. במאה ה-19 היא אומצה גם בסגנונות נפוליאון הראשון (אימפר) ונפוליאון השלישי (סגנון שנייה), והגיעה לשיא הפירוט וההידור שלה  בלונדון, וינה ומדריד פעלו סדנאות שהעתיקו את השיטה הצרפתית, אולם תו התקן quéreau‏ של הגילדרים הפריזאיים נחשב לאיכותי ביותר.

תהליך הייצור – אלכימיה וזהירותגולדסמיטר מכין תערובת של אבקת זהב 22-24 קראט עם כספית נוזלית עד לקבלת משחה מתכתית. המשחה נמרחת על הברונזה המחוממת; בחימום נוסף מתאדה הכספית ומשאירה שכבת זהב אחידה שנאחזת במיקרו-חריטות שעל פני המתכת. בתום התהליך מלטשים ביד ובאבן אגת לקבלת ברק-מראה. העבודה חייבה אוורור מצוין, שכן אדי כספית גורמים הרעלה עצבית חמורה; אכן, רבים מאמני האורמולו סבלו מפגיעה בריאותית מתמשכת 

למה דווקא ברונזה?ברונזה (סגסוגת נחושת-בדיל ולעתים אבץ) מאפשרת יציקה מדויקת של עלים, צדפות, אריות ושרביטים – מוטיבים רווחים ברוקוקו ובניאוקלאסיקה. היא קשיחה, אך רכה דיה לעיבוד ידני נוסף אחרי היציקה: חיתוך, חריטה וחיבור לראשי ברגים נסתרים. אחרי הזהבה מתקבל חפץ בעל עמידות חלודה גבוהה בהרבה משל ברזל מצופה זהב דק.

יישומים דקורטיביים

1. תושבות (Mounts) לרהיטי עץ יקר – מגנים על פינות מפני שחיקה ומוסיפים הדר.

2. קליגרפים ושעוני-מדף – מסגרות דמויות מקדש, מלאכים ומתילדות.

3. קנדלברות ו-Girandoles – זרועות תאורה בעלות קומפוזיציה מדורגת, לעיתים משולבות קריסטל.

4. שניי אח (Chenets) מעוטרים בדמויות מיתולוגיות השומרות על בולי-העץ.

בכל המקרים ניכר חתך סגנוני ברור: קווים מתעגלים ברוקוקו בשנות 1740-1760; קווים ישרים-גאומטריים בתקופת המהפכה והאימפר; ולבסוף קישוטיות אקלקטית במאה ה-19

דעיכת השיטה ותחליפיםכבר ב-1830 החלו מדברים על סכנות הכספית; ב-1837 אסרה ממשלת צרפת רשמית את השימוש בה בכבשנים עירוניים, אולם מלאכה פרטית נמשכה עד ראשית המאה ה-20. עם הופעת גִּילוּן חשמלי (Electro-gilding) בשנות 1840, יצרנים עברו לציפוי זהב כהה ודק בהרבה, שחסך בריאות וכסף גם יחד . חפצי אורמולו אמיתיים מתקופות לואי ויקטוריאניות נחשבים היום נדירים ומבוקשים.

זיהוי אותנטיות

• גוון זהב חם-עמוק (בעל נטייה אדמדמה בצל) בשונה מזהב “למון” חשמלי.

• משקל כבד מן המצופה ביחס לגודל – הברונזה צפופה.

• סימני ליטוש ידני ואי-אחידות קלה בשכבה; בניגוד לגילום חשמלי אחיד מדי.

• לעיתים חותם או מכתם קטן בו ניכר צבע הברונזה החשוף.

• 
  

טיפול ושימור אין לשפשף באבקות שוחקות. ניקוי יבש במברשת רכה מספיק לרוב. אם יש השחרה, משתמשים בצמר פלדה 0000 עם אתנול ומלטשים בעדינות. שיקום זהב חסר דורש זהב-עלים 23 קראט בשיטת גִּילוּן קר (Water Gilding) או תיקון בחמשאט (Shell Gold). מומלץ להיעזר במומחה שחייב להשתמש במסכה רפואית וזרימת אוויר מבוקרת אם מבצעים השמה-חמה מסורתית.

אורמולו בשוק האמנותקנדלברה פריזאית חתומה Caffieri או linke יכולה להגיע לעשרות אלפי אירו; פריטים קטנים יותר – למשל זוג ידיות מגירות – נמכרים ב-200-500 € תלוי בפירוט, גיל ומצב. אספנים מחפשים רושם סגנוני מובהק (רוקוקו-פלָם, נאו-קלאסי, אימפר) ושילוב מקורי עם פורצלן סווָֹ (Sèvres) או ארד פטינֶה. בשוק קיימות יציקות מאוחרות מצופות לכה זהובה; משקלה הקל וברק “חדש” מחשידים מיד.

סיכוםאורמולו הוא לא רק טכניקה – זו אמנות רב-תחומית ששילבה מטלורגיה, פיסול זעיר, עיצוב רהיטים ויוקרה מלכותית. למרות שהשיטה המקורית נעלמה בשל סכנות הכספית, החפצים ששרדו מגלמים את השאיפה האירופית להעניק לחומר צנוע מראה של זהב טהור ולהביא אור ופאר לחללי-הפנים. עבור אספנים, משמרי-מורשת וחובבי אמנות דקורטיבית, כל פריט אורמולו מגלה סיפור של חדשנות, כישרון ואסתטיקה שנוגעת בלב גם היום.